<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך יהושע איש עוזא</h1>
<h2>דף לח:</h2>
גרסינן בנדרים פרק אין בין המודר הנאה מחבירו, לא יזון בהמתו בין טמאה ובין טהורה, רבי אליעזר אומר זן את הטמאה ואינו זן את הטהורה. אמרו לו מה בין טהורה לטמאה. אמר להן שהטהורה נפשה לשמים וגופה שלו, טמאה נפשה וגופה לשמים. אמרו לו אף הטמיאה גוף שלו שאם ירצה מוכרה לגוים או מאכילה לכלבים. ובגמרא תניא יהושע איש עוזא אומר זן עבדיו ושפחותיו הכנענים ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה. מאי טעמא עבדיו ושפחותיו למנהרותא עבידי בהמה לפיטמא עבידא. דעבד העשוי להשתמש כל שעה אינו חושש על כחישותו, שאפילו אם בא למוכרו אין פוחתין דמיו משום כך. אדרבה כשהוא מפוטם ומסורבל בבשר אינו יכול לעבוד כל כך ומחזיקים [אותו שהוא] מפונק ומעונג. אבל בהמה בין טמאה בין טהורה ניחא ליה בפיטמא, טהורה דהא ראויה לשחיטה, טמאה נמי משובחת היא ונראית יפה (ומתרץ) [ומרויח] בדמיה ואין תולין בפיטם, אלא מעצמה היא משבחת, בין אצל בעלים בין עומדת למכירה.
ואני מסופק אם חולק יהושע איש עוזא אמתניתין בעבד ושפחה, דמתניתין קתני וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזונותיהם, ואילו עבדו ושפחתו לא קתני. או דילמא לא צריך, דכיון דקתני זן בניו ואשתו אע"פ שחייב במזונותיהם כל שכן עבדיו. כדאמרינן בעלמא אפילו למ"ד יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך אבל בתו לא כדאיתא בתחילת נערה שנתפתתה [כתובות מ"ג ע"א]. והא דאמרת בפ"א דגיטין [י"ב ע"א] אמר רב המקדיש יד עבדו אותו העבד [לוה] ואוכל עושה ופורע. ואוקמינן במעלה לו מזונות ולהעדפה. ומשום דהקדש גופיה ניחא דלישבח עבדיה. פשיטא דכל אדם הפורע חובו של חבירו וכן אם אדם מספיק לחבירו צרכי יציאותיו דניחא ליה בהכי. אלא דלגבי מדיר לא חשיב הנאה משום דמצוה הוא דקעביד. ובירושלמי [פ"ד ה"ג] מסיק דזן את עבדו.
